עמוד הביתהרשמה לשדרניםערוצים100 הגדוליםטוויטר
מחפשים משהו?
בתוך
חפשו
כניסה לשדרנים
מייל
 
סיסמא
שכחתי סיסמא
  כניסה
 
הוסף פודקאסט

רדיו   radio   אלטרנטיבי   רוק   Music   דאנס   ישראל   ישראלי   לילה   בן   מוסיקה   FM   אינדי   מוזיקה   88   ירושלים   dj   קול   106FM   אקטואליה   80   תרבות   הקמפוס   טל   פאנק   סטודנטים   גרוב   אביב   כהן   בוקר   עם   סט   מיקס   אלקטרוני   בלוז   106   תוכנית   של   תל   יזרעאל   גלצ   גלי   אביעד   הנשיא   ברמן   קיסוס   הבוקר   אשל   allforpeace   אקו99  

 
ערוצים > בריאות / עצמאיים
שיחות בבריאות הנפש
על רקע קשיים טכניים באתר אייקסט, מומלץ להכנס לאתר התוכנית ולהאזין משם לפרקים ישנים!! התוכנית פונה למתמודדים עם מחלות נפש ובני משפחתם על מנת לספק מידע, תקווה ושבירת סטיגמה בתחום בריאות הנפש. מדי שבועיים נראיין כאן אנשי מקצוע, בני משפחה של מתמודדים והמומחים האמיתיים, המתמודדים עצמם.
מספר פרקים: 68
מחבר: מנחם סופר
לאתר
זכויות יוצרים: Super Friendly, Kevin MacLeod (incompetech.com) Licensed under Creative Commons: By Attribution 3.0 http://creativecommons.org/licenses/by/3.0/
שפה: עברית
כתובת ישירה: http://www.icast.co.il/Bnefesh

(ממוצע כל הפרקים)
מספר האזנות: 25513
אהבת? בטח תהנה גם מהפודקאסט:
בטעם לטיני 49
תגובות מאזינים
פסיכיאטרית גרועה לא מומלץ בכלל אין לה טעומר
שחר יקרה מאודvivian
לכל התגובות
 
הקלק כאן לפרק האחרון
  
פרקים אחרונים
כל הפרקים
פרקים אחרונים כל הפרקים
רשימת פרקים
דר' שמעון כץ על מחקרו "התנתקות משרותי בריאות הנפש"

Please fill alt

שמעון כץ, דוקטור לעבודה סוציאלית העובד במסגרת  בית סוטריה למניעת אשפוז פסיכיאטרי. בעל עבר תעסוקתי בתחום השיקום והאשפוז הפסיכיאטרי. עבודת הדוקטורט שלו בחוג לבריאות נפש קהילתית עסקה בהתנתקות משרותי בריאות הנפש כתהליך של בניית חיים מחוץ לעולם החולי.

להלן קטעים מעבודת התזה של שמעון המציגות את גישת ההבראה והגישה השוללת מחלות נפשיות וסיכום הנושא

 

גישת ההבראה

בניגוד לפרדיגמת ההחלמה, אשר כאמור הפכה לדומיננטית בעולם השיקום, חלק מהמשתתפים, וכן פעילים חברתיים ששהו במערכת[1], נוטים להאמין שריפוי מלא הוא אפשרות ריאלית עבור כל מי שמתמודד עם בעיות נפשיות. המשתתפים שנוטים לגישה זו אינם שוללים באופן עקרוני את האבחנה שהוצמדה להם בעבר, אלא שכיום הם מרגישים שאין זכר למחלה/הפרעה שפקדה אותם, וזאת בזכות תהליך אישי שהתרחש בתמיכתה של המערכת או מחוצה לה. את העובדה שכיום חייהם מתנהלים ללא סימנים של הפרעה כלשהי הם אינם מפרשים כרמיסיה של מחלה שעשויה לחזור (בהתאם לגישת ההחלמה), אלא כעדות לכך שהם הבריאו לחלוטין.

לצורך הדגמה של רעיון הריפוי המלא, וכדוגמה נגדית לאנלוגית הסוכרת הנפוצה בהקשר של גישת ההחלמה, הפעילה החברתית שרה דוידו (Sera Davidow) (Mad in America, 2016), שהייתה בעבר מטופלת פסיכיאטרית, משתמשת באנלוגיה של עישון סיגריות. לדבריה, אדם שהתמודד בעברו עם משברים נפשיים משול לאדם שבעבר היה מעשן. כאשר עובר די זמן בו הוא התרחק מסיגריות, אותו אדם יכול להפסיק להתייחס אל עצמו כאל מעשן ב"רמיסיה", ולאמץ זהות של לא-מעשן (non-smoker), משום שהסיגריות כבר אינן חלק פעיל בחייו.

על פי ההגדרה הרפואית של ריפוי, מדובר בתהליך המביא להיעלמותה של בעיה רפואית וחזרה למצב של בריאות. בהתאם, ריפוי הוא היעד אליו שואפת הרפואה (ביחד עם מניעה), והוא עשוי להתרחש באמצעים שונים, כגון תרופות, ניתוח, שינוי בסגנון חיים ואפילו באמצעות שינוי תודעתי שמוביל לסיומו של סבל (The American Heritage Medical Dictionary, 2007). מעניין לציין, שרופאים מתייחסים למונח זה בחשדנות וזהירות כאשר מדובר במחלות שעדיין לא נמצאה להן תרופה, כגון סרטן. במקרים אלו הם נמנעים, לרוב, משימוש במונח מחייב זה, גם כאשר כל הבדיקות מצביעות על כך שהמחלה איננה, ובמקומו הם מעדיפים להשתמש במונח (No Evidence of Disease – NED). במקרה של סרטן, למשל, משמעות ה-NED היא שנכון להיום – חסרים עדיין הכלים לדעת בוודאות שתאים סרטניים כבר לא קיימים בגוף, אך עדיין אין זה אומר שהגוף נרפא (Cantrell & Conte, 2009). לעומת זאת, במקרים של מחלות פשוטות יותר, כגון צינון, כאשר האדם מחלים והסימפטומים נעלמו, נאמר עליו שהוא הבריא, אף-על-פי שבעתיד הוא עלול להצטנן שוב.

באנלוגיה לעולם בריאות הנפש, נראה כי כיום, הפסיכיאטריה נוקטת באופן כללי בגישה הראשונה ("השמרנית"), כאשר מדובר במה שמוגדר כמחלות נפש קשות (SMI), כלומר, מצב שבו אדם שבעבר התמודד עם בעיה נפשית וכיום אין עדות למחלתו ייחשב על פי רוב כמצב של רמיסיה, ולא כמצב של הבראה (Kidd, Kenny, & McKinstry, 2015). בנוסף, נראה כי נכון להיום הגישה הדומיננטית במחקר בבריאות הנפש היא של התקדמות הדרגתית ולא של ריפוי ומניעה – וזאת בשונה מגישתו של המחקר הביו-רפואי, אשר מציב לעצמו יעדים אלו (Insel & Scolnick, 2006).

בנוגע לשכיחות התופעה, המונח המקצועי המתייחס לאחוז הנרפאים (cure rate) בהקשר של בריאות הנפש, משמעותו – חזרה לתפקוד או לאישיות הפרה-מורבידיות (pre-morbid personality). בספרות האקדמית שעוסקת בנושא קיימת הכרה בכך שהחלמה מלאה או ריפוי של מחלות נפש קשות (SMI) אכן אפשרי, אך ברוב המקרים היא נתפסת כלא שכיחה וכבעלת סיכוי נמוך (Eddy, Dutra, Bradley, & Westen, 2004; Warner, 2009). בהקשר זה, חשוב להדגיש שאחד הקשיים במדידת אחוזי הבראה בבריאות הנפש הוא העדר קריטריונים אבסולוטיים למדידה. אם, לצורך העניין, בתחום הרפואה הגופנית יחסית קל ברוב המקרים לקבוע האם אדם הבריא ממחלה כלשהי או לא, הרי שבעולם הנפש, בהיעדר קריטריונים אובייקטיביים ומדדים ביולוגיים לאבחון מחלות, קיימת בעיה להכריע בנושא זה (Ryan & Deci, 2008). כך למשל, כאשר אדם, שמרגיש באופן סובייקטיבי שהוא החלים באופן מלא, אך הפסיכיאטרים או החברה  חושבים שלא, האם אכן הבריא? מי מוסמך להחליט בעניין זה? לסוגיה זו, הנוגעת לזכות ההגדרה העצמית (self determination), אשר בעלת השלכות משפטיות, אתיות וחברתיות, אין תשובה חד-משמעית, והיא פתוחה לדיון פילוסופי וסוציולוגי.

נראה, כי העניין המחקרי בתופעת הריפוי בבריאות הנפש מצומצם למדי (Rogers & Pilgrim, 2014). הסיבות למיעוט המחקרים על הבראה קשורות בראש ובראשונה לעובדה שעיקר המחקרים המרכזיים בתחום מצאו כי אנשים בעלי מחלות נפשיות קשות (SMI), ובפרט סכיזופרניה, הנתפסת בעולם הפסיכיאטריה כמחלת מוח בעלת מרכיבים תורשתיים (Ripke et al., 2014), מפגינים סימנים של ירידה קוגניטיבית (Palmer, Dawes, & Heaton, 2009), תפקוד לקוי באופן משמעותי ( Rinaldi et al., 2010), הישנות ופגיעה בטווח הארוך ביכולת להיות עצמאי ולקחת חלק בקהילה (Bowie, Grossman, Gupta, Oyewumi & Harvey, 2014 ). בהתאם, היות והתמונה המתקבלת ממחקרים אלו היא שתופעת הריפוי המלא אינה שכיחה, תופעה זו כמעט ואינה זוכה לעניין אקדמי.

סיבה נוספת שבגינה תופעה הריפוי עשויה להיתפס ככזאת, קשורה בין היתר לכך שההתנתקות ממערכת בריאות הנפש של אנשים שהבריאו אינה מתועדת או מדווחת, ובקרב אנשי מקצוע, אשר רואים רק את המקרים האקוטיים יותר, נוצרת תמונת מצב מוטה, המכונה 'clinician illusion', (Cohen & Cohen, 1984) לפיה מתקבל הרושם כי אנשים חולים יותר ממה שהם אכן במציאות (Davidson, Schmutte, Dinzeo, & Hyman, 2008). מחקר אוסטרלי שבדק עד כמה רופאים ונותני שירות מאמינים באפשרות של ריפוי מלא מחזק טענה זו. במחקר נמצא שמבין 24 רופאים שנשאלו על האפשרות להגיע לריפוי מלא בקרב אנשים אשר אובחנו עם סכיזופרניה (עם או בלי טיפול), לא היה רופא אחד שמאמין שניתן, וזאת בניגוד לעמדות של הציבור ושל אנשי מקצוע אחרים (Hugo, 2001).

סיבה נוספת שניתן להעלות בנוגע למיעוט המחקרים בנושא הריפוי בבריאות הנפש עשויה להיות קשורה לקושי טכני באיתור של אוכלוסיית מחקר מתאימה. בדומה לקושי היחסי שהתקיים בגיוס משתתפים למחקר הנוכחי כך גם ניתן לשער שמחקרים אשר מעוניינים לבחון את התופעה עשויים להתקשות בגיוס משתתפים, שכן אנשים אשר התנתקו מהמערכת הפסיכיאטרית נוטים על פי רוב להצניע את עברם, ולחיות את חייהם מחוץ לאור הזרקורים. קושי זה עשוי להרתיע חוקרים, בפרט כאשר מדובר במחקר כמותי המצריך מספר רב של נבדקים.

זווית הסתכלות אחרת על תופעת ההבראה, אשר עשויה לשפוך אור על התחושה הסובייקטיבית של המשתתפים במחקר אשר הרגישו שהבריאו, מגיעה מכיוונם של מחקרים הבוחנים את יעילותן של תרופות פסיכיאטריות, ובפרט אנטי-פסיכוטיות. במטה-אנליזה של 65 מחקרים שערכו לכט ועמיתיו (Leucht et al., 2012) על יעילותן של תרופות אלו במניעת הישנות, נמצא, שבטווח של השנה הראשונה יש לאנשים שלא לוקחים תרופות סיכוי של 80% להישנות (לעומת 45% שנוטלים תרופות), ושסיכוייהם להחלמה מלאה נמוכים מאוד. עם זאת, בחינה ביקורתית של מאמר זה מצביעה על קשיים מתודולוגיים שמעמידים בספק את תוצאותיו (Whitaker, 2016). יתרה על כך, מספר מחקרים מצביעים על תוצאות הפוכות מאלה של לכט ועמיתיו, לפיהן דווקא אי-לקיחה של תרופות עשויה להקטין את הסיכוי להישנות, ולהגדיל את הסיכוי להחלמה מלאה. דוגמה למחקר כזה היא מחקר אורך שנמשך 20 שנה שערכו הרו וג'וב (Harrow, Jobe, & Faull, 2014). מחקר זה, אשר כלל 200 אנשים אשר אובחנו כבעלי סכיזופרניה או הפרעות פסיכוטיות כאלו ואחרות מצא, שבטווח הארוך 40% מבין מי שהפסיקו לקחת תרופות החלימו/התרפאו, וזאת לעומת חמישה אחוזים מבין אלו אשר השתמשו בתרופות אנטי-פסיכוטיות. ביקורת שהוצגה כנגד מחקר זה טענה כי המחקר לא היה רנדומאלי, והמטופלים אשר הפסיקו לצרוך תרופות היו מלכתחילה "פחות חולים". בכל זאת, מתוך מחקר זה, ומחקרים דומים לו (Gleeson et al., 2011; Hopper, Wunderink, Nieboer, & Wanderling, 2000; Wiersma, Sytema, & Nienhuis, 2013), ניתן לשער שהבראה קשורה בדרך כלשהי, ובתנאים מסוימים, להפסקה או להפחתה משמעותית של הצריכה של תרופות פסיכיאטריות.

בהתאם לקו מחשבה זה, מתוך נתוני המחקר הנוכחי עולה, כי לתפיסתם של המשתתפים, הפסקה של השימוש בתרופות הייתה תנאי הכרחי, שבלעדיו ההבראה לא הייתה יכולה להתרחש. לדבריהם, הסיבות לכך קשורות, ראשית, לזהות כחולים – כל עוד הם המשיכו לקחת תרופות אותם משתתפים לא יכלו לחשוב על עצמם כעל אנשים בריאים. שנית, מבחינת הביולוגיה – התרופות גרמו לאנשים אלה להשטחה וקהות רגשית, שלא אפשרה להם להרגיש שהם ממשים את מלוא הפוטנציאל שלהם. בנוסף, כאשר מרואיינים הסתכלו על הבראה בהקשר הרחב שלה, חלקם הבינו ששימוש בתרופות יפגע בבריאותם הפיזית לאורך זמן, ולכן, מתוך דאגה לבריאותם, החליטו לחדול מלקחת תרופות פסיכיאטריות. סיבה זו מתכתבת עם ממצאים עדכניים אשר מצביעים על קו-מורבידיות גדולה בין תרופות פסיכיאטריות ומחלות גופניות, ועל קיצור משמעותי בתוחלת החיים (Liu et al., 2017). עם זאת, חשוב להדגיש שלא כל המשתתפים במחקר הביעו עמדה שמתנגדת לשימוש בתרופות באופן גורף. בעבור חלקם, בטווח הקצר התרופות היו אפקטיביות ואף מצילות חיים, אך מרגע שהם הרגישו שהתייצבו – התרופות נחוו כמכשול להבראה.

לסיכום, מספר משתתפים במחקר הנוכחי הרגישו שהם עברו תהליך של החלמה מלאה/הבראה מהבעיות הפסיכיאטריות שליוו אותם, והיות שכך, הם הרגישו שלמערכת אין מה להציע להם עוד. מהנרטיבים שלהם עולה כי צמצום השימוש בתרופות, עד הפסקתו המוחלטת, היה שלב מרכזי ומכריע בתהליך הריפוי. משתתפים אלו לא התנגדו באופן עקרוני למודל הפסיכיאטרי לבעיות נפשיות, אך הרגישו בשלב כלשהו בחייהם שהוא כבר לא רלוונטי בעבורם. לתפיסתם, הבראה מלאה, ולא רק החלמה (אשר מתמקדת כאמור בשאיפה לחיות בשלום עם המחלה), היא אפשרית, ושיש לנסות לשאוף אליה (חלקם מאמינים שבעבור כולם הדבר אפשרי, וחלקם חושבים שהדבר תלוי באדם ובנסיבות). לעומת זאת, עיקר הספרות המחקרית כיום בתחום נוטה להתייחס להבראה כאל תופעה שולית, ובהתאם לכך העיסוק האקדמי בנושא זה מצומצם למדי. חרף זאת, קיימים מספר מחקרים אשר מצביעים על כך שדווקא הפסקת צריכת שירותים של המערכת, ובפרט אי-שימוש בתרופות, עשוי להגדיל את הסיכוי לריפוי מלא. 

 

הגישה השוללת מחלות נפשיות

ניתוח הנתונים הראה, שבעבור כשליש עד מחצית מהמשתתפים במחקר זה, התפיסה של תהליך ריפוי, כמו גם החלמה, הפכו להיות זרים להם. נראה, שהסיבה לכך נובעת מהעובדה שבעבורם מצבי תודעה יוצאי דופן (מצבי קצה), או משברים כאלו ואחרים, אינם "מחלה נפשית" שיש להחלים או להבריא ממנה, אלא אפשרות לגיטימית, נורמלית (ולעיתים נעלית) של תודעה אנושית (ראו 3.4.4). במילים אחרות, תחושתם האישית של אותם משתתפים היא שהם לא התרפאו או החלימו, משום שהם מעולם לא היו חולים. לשיטתם, אנשים מקבלים את התווית של "חולה נפש" כאשר הם נמצאים במצוקה רגשית (כתוצאה ממספר גורמים כגון: תמיכה חברתית חסרה, משאבים דלים ויכולת התמודדות לקויה), שמונעת מהם לתפקד בחברה כפי שמצופה מהם. מצוקה רגשית, לדבריהם, על כל ההיבטים החריגים שהיא יכולה לייצר, איננה מחלה, והטיפול בה לא צריך להיות תרופתי, אלא רגשי, אמפתי ובהתאם לאסכולות מסוימות – רוחני/דתי.

כיוון מחשבה זה, לפיו מחלות נפש הן לא יותר ממיתוס או מטפורה לא מוצלחת שאין לה קיום במציאות, משקף גישות אנטי-פסיכיאטריות שהחלו להתמסד בשנות ה-60 של המאה ה-20. הפסיכיאטר תומאס סאס הוביל קו מחשבה. בספרו, "The myth of mental illness" (Szasz, 1961), הוא ביקר את המוסריות והאתיקה שבפסיכיאטריה, ואת היסודות המדעיים עליהם היא נשענת. ספר זה זכה לביקורת רבה מצד הממסד, שכן גישה זו חותרת תחת היסודות עליהם מושתתת הדיסציפלינה הפסיכיאטרית. לראיה, מעט אחרי שסאס פרסם את ספרו יצאו הודעות מטעם ארגוני בריאות הנפש המרכזיים בארה"ב:American Medical association, American Psychiatric Association  ו- National Institute of Mental Health, אשר דחו אותו מכל וכל (Cresswell, 2008).

מצד שני, ספר זה גם זכה לפופולריות רבה בקרב חוגים מסוימים, והוא, יחד עם עבודותיהם של לאנג (Laing, 1969), פולקס (Foulkes, 1984) ואחרים, הניחו את הבסיס האינטלקטואלי לתנועות שונות של "שורדים" (survivors/ex-patients), ולאנשים משפיעים בתחום בימינו (כגון פיטר ברגין, מייקל קופר וגאבור מטה), המזוהים עם זרם האנטי/פוסט-פסיכיאטריה. תומכת נוספת, אשר מרבה לבקר את הגישה הרפואית לבעיות נפשיות היא איילין גרמבריל (Elieen Garmbrill) – פסיכולוגית ומרצה באוניברסיטת ברקלי. לדבריה, ספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM), המבוסס על הרעיון המוטעה של "מחלות נפש", הפך להיות אחת הטכנולוגיות המוצלחות ביותר בעידן המודרני, וזאת על אף ביקורת מובנה היטב. לטענתה, מגרסה לגרסה, עוד ועוד בעיות חיים מומרות לבעיות רפואיות, תוך התעלמות מגורמים סביבתיים/חברתיים, כגון עוני, פוליטיקה, בעיות מוסריות ואי-שוויון. לתפיסתה, ההסתכלות הרפואית, היא זו המשמרת את הסטאטוס קוו לפיו אנשי בעלי רגישות מסוימת מודרים מהחברה, ובמקום להרחיב, היא מצמצמת הזדמנויות לחופש, צמיחה וכבוד – כל זאת תוך התעלמות מספרות רחבה אשר מדגימה כיצד סביבה חריגה יוצרת התנהגות חריגה, אשר בדיעבד ניתן ורצוי היה לשנותה (Gambrill, 2014). בדומה אליה, בספרו “Being mentally ill: a sociobiological “theory (Scheff, 1907), מבקר תומס שף (Thomass Scheff) את הבסיס הביולוגי והתאורטי של מתן אבחונים פסיכיאטריים, ומתאר מהלך של היסללות לתוך "קריירה" של חולה נפש אשר נובע מתשתית לוקה ומצומצמת זו.

על מנת למנוע בלבול חשוב לציין, שתפיסה זו לא שוללת את קיומם של סימפטומים שונים, כגון פסיכוזה, דיכאון או מאניה, וכן היא אינה שוללת את הסבל שעשוי להתלוות למצבים אלו, אלא שלשיטתה של המחזיקים בתפיסה זו, אין תשתית ראייתית שמצביעה על כך שאלו מתלכדים לכדי מחלה כלשהי. לדבריהם הצירוף "מחלת נפש" הוא הבניה חברתית, אשר שייכת לתרבות המערב ולבעיות חיים (problems in living) ואין זו ישות אשר מתקיימת במציאות. לראיה, תרבויות אחרות בעולם מתייחסות לתסמינים דומים באופן שונה לגמרי, אשר במקרים מסוימים, על פי מחקרים של ארגון הבריאות העולמי (WHO) דווקא עשוי להיטיב עם האדם (Leff, Sartorius, Jablensky, Korten, & Ernberg, 1992 ‏).

קו מחשבה זה הוביל להקמתם של ארגונים שונים, אשר מנסים לתמוך באנשים המתמודדים עם מצבי קצה, בגישה שאינה פסיכיאטרית. דוגמה לארגון מסוג זה היא תנועת שמיעת הקולות Hearing Voices Movement (Hearing Voices Movement, 2016). תנועה זו, אשר הוקמה בשנת 1987 רואה עצמה כתנועה פוסט-פסיכיאטרית, מציעה הסתכלות אלטרנטיבית על מה שמוגדר על ידי הפסיכיאטריה כמחלות נפש או הפרעות אישיות. המוטו שלה הוא שתופעת שמיעת הקולות אינה עדות למחלה (כגון סכיזופרניה) אלא תופעה אנושית, אשר עשויה לבטא כשרון מיוחד או רגישות, טראומה, חוויה רוחנית, דיס-אסוציאציה, חוויה פרה-נורמאלית, בעיה פיזית או בפשטות הבדלים בין-אישיים (Woods, Jones, Alderson-Day, Callard, & Fernyhough, 2015)‏.

לטענת אנשי הארגון, עדויות רבות שנאספו במהלך השנים (Romme, Escher, Dillon, Corstens, & Morris, 2011), מצביעות על כך ששמיעת קולות היא תופעה שניתן להתמודד איתה בהצלחה, ואף לגדול ממנה, בעיקר כאשר נעשה ניסיון להבנת המשמעות של הקולות השונים ולימוד של כלים לניהול מערכת יחסים מקבלת עמם. לתפיסתם, שמיעת קולות על פי רוב היא תוצר של טראומה, ומשמשת כמנגנון הישרדות במקרים בהם האדם מרגיש מצוקה וחוסר אונים. החלמה לדידם מתאפשרת כאשר נעשית קונפרונטציה עם בעיות העבר אשר נמצאות בבסיס החוויה[2] (Romme & Escher, 1989) התשתית הקונספטואלית של תנועות מסוג זה רואה בפרדיגמה הפסיכיאטרית מערכת הגורמת לסבל מיותר, אשר יש להחליפה, בין היתר עקב תוצאות לוואי שליליות של שימוש בתרופות והגדלת הדיכאון והחרדה הנובעים מהתיוג.

כיום, עיקר הביקורת המופנית כנגד גישה זו היא שהיא מתעלמת מגילויים בתחום הנוירופתולוגיה, אשר צוברים עדויות על הקשר בין אבנורמליות מוחית ובין סימפטומים שונים של מחלות, וכן מגילויים המצביעים על הגנטיקה של מחלות נפשיות (Bentall, & Schaler, 2004).

במחקר הנוכחי גישה זו, לפיה מחלות נפש הן ישות פיקטיבית, יוצגה בעיקר על ידי האנשים בעלי התפיסה הרוחנית, אשר לדבריהם – מעולם לא היו חולים, אלא רק נקלעו לנסיבות שהובילו את מערכת בריאות הנפש לתייג אותם ככאלה. אותם משתתפים הרגישו שאין למערכת מה להציע להם, ולכן הם הפנו לה עורף ופנו למחוזות אשר הרגישו להם מדויקים ומתאימים יותר.

סיכום

ישנן שלוש גישות שונות של משתתפים ביחס לבעיות/אתגרים נפשיים עמם הם התמודדו. גישות אלו מייצגות אסכולות שונות בעולם בריאות הנפש, כאשר הראשונה (גישת ההחלמה) מאפיינת לרוב את העוסקים בשיקום, ושתי האחרות מאפיינות מטופלים לשעבר (ex-patients)/שורדים (survivors) ואנשי מקצוע אשר אינם נמצאים במרכז הקונסנזוס. לכל אחת מהגישות יתרונות וחסרונות משלה, ונראה כי אנשים שונים נוטים לאמץ גישות שונות בהתאם לניסיונם ולתפיסת עולמם.

הגישה הראשונה שלא נידונה כאן היא גישת ההחלמה, אשר מעודדת אנשים ללמוד לחיות חיים מלאים לצד המחלה, ומדברת לליבם (באופנים שונים) של חלק מהמשתתפים במחקר. משתתפים אלו אמנם מרגישים שהם מתמודדים עם בעיה נפשית שהם לא מצפים שתיפתר בקרוב (life long recovery), אך בניגוד למתמודדים אשר מזדהים עם גישה זו וממשיכים לקבל שירותים מהמערכת, הם הרגישו שהדרך היעילה והמוצלחת ביותר בעבורם נמצאת מחוצה לה. לגישת ההחלמה יתרונות רבים, אך גם חסרונות. חלק מחסרונות אלו קשורים לעובדה שאנשים שמאמצים אותה עשויים להתמודד עם סטיגמה חברתית, סטיגמה עצמית, ותופעות שליליות שנובעות משימוש בתרופות פסיכיאטריות (Davidson et al., 2010). בגלל הֶקשֶרים שליליים אלו, בין היתר, חלק מהמשתתפים נטו לחפש פרדיגמות אלטרנטיביות למצב הנפשי עמו הם התמודדו.

הגישה השנייה שאפיינה חלק מהמשתתפים היא זו של הריפוי המלא. על פי גישה זו מחלה נפשית אינה גזירת גורל שיש להתמודד איתה למשך כל החיים, אלא ניתן, באמצעות גורמים שונים ונסיבות, כגון קבלת עזרה מאחר משמעותי, אימוץ פרספקטיבה רוחנית, פיתוח מודעות עצמית וכלים להתמודדות עם משברים, להגיע למצב של ריפוי מלא ואימוץ זהות חדשה שאינה קשורה לעולם בריאות הנפש. משתתפים אלו הרגישו שהם עברו כברת דרך בחייהם, ושהבעיות הנפשיות שהטרידו אותם כבר אינן רלוונטיות בשום דרך לחייהם כיום. נכון להיום, גישה זו אינה פופולרית בקרב הזרם המרכזי בבריאות הנפש, ונראה כי יש לערוך מחקרים נוספים על מנת לקבל אומדן מלא יותר שלה ולהבינה לעומק.

הגישה השלישית שהוצגה מאפיינת משתתפים אשר מרגישים שהם מעולם לא היו חולים, אלא רק נקלעו לנסיבות שהובילו את מערכת בריאות הנפש לתייג אותם ככאלה. במחקר הנוכחי גישה זו יוצגה בעיקר על ידי האנשים בעלי התפיסה הרוחנית. קו מחשבה זה מזוהה עם הגישה האנטי/פוסט-פסיכיאטרית, אשר רואה במושג "מחלת נפש" הבניה חברתית מערבית. אנשים אשר מחזיקים בתפיסה זו מתנגדים הן לגישת ההחלמה והן לגישת ההבראה, משום שלתפיסתם תהליך אבחון אדם כ"חולה נפש" נשען על יסודות מדעיים ומוסריים רעועים.

מתוך המחקר הנוכחי עולה, כי חלק מהאנשים אינם מתקבעים על גישה זו או אחרת, אלא עשויים לנוע בין הגישות השונות, ואף להחזיק בכמה מהן במקביל. דוגמה לכך ניתן ללמוד מתוך דבריהם של המשתתפים ה"אקטיביסטים" במחקר, אשר נוטים לנוע על הציר שבין גישת ההחלמה לגישת הריפוי המלא. משתתפים אלו על פי רוב דבקים בגישת ההחלמה בחייהם הציבוריים ובמסגרת פעילותם בתחום בריאות הנפש, ובחייהם האישיים להטיל בה ספק ולשקול את אפשרות הריפוי המלא אשר מציגה פעילים בתחום בציבורי, שמציגים את עצמם כ"מתמודדים", למרות שאינם תופסים בהכרח את עצמם ככאלה. עם זאת, חשוב להדגיש שבמציאות, הקווים שמפרידים בין תחושה של התמודדות כחלק מתהליך החלמה, לבין תחושה של ריפוי מלא, לבין תחושה שמעולם לא הייתה מחלה נפשית, בדרך כלל נוטים להיות מטושטשים ולא מוחלטים.

שלוש גישות אלו, בהן החזיקו המשתתפים, מסבירות את הסיבות שבגינן היו מי שבחרו להפסיק לצרוך את שירותיה של מערכת בריאות הנפש. המשתתפים אשר מצדדים בגישת "המיתוס של מחלות הנפש" בחרו להתנתק על רקע חוסר הסכמה אידיאולוגי עם הפרדיגמה הפסיכיאטרית. מי שהרגישו שהבריאו, באופן טבעי לא הרגישו צורך להיות חלק במערכת, ואילו המשתתפים אשר הרגישו שהם עדיין בתהליך החלמה בחרו, מסיבות אשר יפורטו להלן, בסעיף 4.3, לעבור את תהליך ההחלמה שלהם ללא עזרתם ותמיכתם של שירותי בריאות הנפש.

[1] ראו לדוגמה פוסטים באתר  National Empowerment Center(National Empowerment Center, 2016) [2] אם כי יש לזכור שאין פרושה של החלמה בהכרח היעדר קולות.

 

ביבליוגרפיה:

Mad in America, 2016. Retrieved from: ttps://www.madinamerica.com/author/sdavidow

Cantrell, M. A., & Conte, T. M. (2009). Between being cured and being healed: the paradox of childhood cancer survivorship. Qualitative Health Research, 19(3), 312-322

Kidd, S., Kenny, A., & McKinstry, C. (2015). The meaning of recovery in a regional mental health service: an action research study. Journal of advanced nursing, 71(1), 181-192

Insel, T. R., & Scolnick, E. M. (2006). Cure therapeutics and strategic prevention: raising the bar for mental health research. Molecular psychiatry, 11(1), 11-17

Eddy, K. T., Dutra, L., Bradley, R., & Westen, D. (2004). A multidimensional meta-analysis of psychotherapy and pharmacotherapy for obsessive-compulsive disorder. Clinical psychology review, 24(8), 1011-1030

Warner, R. (2009). Recovery from schizophrenia and the recovery model. Current opinion in psychiatry, 22(4), 374-380

Ryan, R. M., & Deci, E. L. (2008). A self-determination theory approach to psychotherapy: The motivational basis for effective change. Canadian Psychology/Psychologie canadienne, 49(3), 186

Rogers, A., & Pilgrim, D. (2014). A sociology of mental health and illness. McGraw-Hill Education (UK)

Palmer, B. W., Dawes, S. E., & Heaton, R. K. (2009). What do we know about neuropsychological aspects of schizophrenia?. Neuropsychology review, 19(3), 365-384
Bowie, C. R., Grossman, M., Gupta, M., Oyewumi, L., & Harvey, P. D. (2014). Cognitive remediation in schizophrenia: efficacy and effectiveness in patients with early versus long‐term course of illness. Early intervention in psychiatry, 8(1), 32-38.
Cohen, P., & Cohen, J. (1984). The clinician's illusion. Archives of General Psychiatry41(12), 1178-1182
Davidson, L., Schmutte, T., Dinzeo, T., & Andres-Hyman, R. (2007). Remission and recovery in schizophrenia: practitioner and patient perspectives. Schizophrenia Bulletin, 34(1), 5-8
Hugo, M. (2001). Mental health professionals’ attitudes towards people who have experienced a mental health disorder. Journal of psychiatric and mental health nursing, 8(5), 419-425
Leucht, S., Tardy, M., Komossa, K., Heres, S., Kissling, W., Salanti, G., & Davis, J. M. (2012). Antipsychotic drugs versus placebo for relapse prevention in schizophrenia: a systematic review and meta-analysis. The Lancet, 379(9831), 2063-2071
Harrow, M., Jobe, T. H., & Faull, R. N. (2014). Does treatment of schizophrenia with antipsychotic medications eliminate or reduce psychosis? A 20-year multi-follow-up study. Psychological Medicine, 44(14), 3007-3016
Hopper, K., & Wanderling, J. (2000). Revisiting the developed versus developing country distinction in course and outcome in schizophrenia: results from ISoS, the WHO collaborative followup project. Schizophrenia Bulletin,26(4), 835-846
Wunderink, L., Nieboer, R. M., Wiersma, D., Sytema, S., & Nienhuis, F. J. (2013). Recovery in remitted first-episode psychosis at 7 years of follow-up of an early dose reduction/discontinuation or maintenance treatment strategy: long-term follow-up of a 2-year randomized clinical trial. JAMA psychiatry, 70(9), 913-920
Szasz, T. (1961). Myth of mental illness (Vol. 15). New York
Cresswell, M. (2008). Szasz and His Interlocutors: Reconsidering Thomas Szasz's “Myth of Mental Illness” Thesis. Journal for the Theory of Social Behavior, 38(1), 23-44
Gambrill, E. (2014). The Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders as a major form of dehumanization in the modern world. Research on Social Work Practice, 24(1), 13-36
Leff, J., Sartorius, N., Jablensky, A., Korten, A., & Ernberg, G. (1992). The International Pilot Study of Schizophrenia: five-year follow-up findings. Psychological medicine, 22(01), 131-145
Woods, A., Jones, N., Alderson-Day, B., Callard, F., & Fernyhough, C. (2015). Experiences of hearing voices: analysis of a novel phenomenological survey. The Lancet Psychiatry, 2(4), 323-331
Romme, M., Escher, S., Dillon, J., Corstens, D., & Morris, M. (2011). Living with Voices: 50 stories of recovery. Tijdschrift voor Psychiatrie, 53(7), 439-440
האזן לפודקאסט
משך: 51:35 גודל: 94.46 MB פורסם: Fri, 16 Jun 2017 17:13:52
 
דירוגאין
תגובות:   אין
המלץ לחבר 
תופעת המטפל- המטופל, ראיון עם מרים גולדברג

תופעת המטפל- המטופל, ראיון עם מרים גולדברג

Please fill alt

ראיון עם מרים גולדברג, דוקטורנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן על מחקרה בתואר השני לבריאות נפש קהילתית, באוניברסיטת חיפה, תופעת המטפל- המטופל. מה קורה כאשר המטפל בעצמו מתמודד עם בעיה נפשית? שיחה על התמודדות אישית עם קשיים נפשיים שמביאים לרצון לחקור נושא ולחשוף תחום רחב שכמעט ולא נחקר עד כה.

 

לפרסומים של מרים:

המעבר ממטופל למטפל-מטופל בעבור סטודנטים לעבודה סוציאלית עם הפרעה פסיכיאטרית (תקציר התזה של מרים בהנחייתה של דר' אורית קרניאלי-מילר וייעוץ מדעי של דר' נעמי הדס לידור)

צרכנים נותני שירות – כשהמטפל מתמודד (מאתר שכולו טוב)

עובדים סוציאלים המתמודדים עם הפרעה פסיכיאטרית, מבט אישי (מידעו"ס, אפריל 2015)

מתמודד עם פוסט טראומה בעקבות השירות הצבאי ומוכן לסייע למרים במחקר הנוכחי? לחץ כאן

 

מהתקשורת ומאמר נוסף:

מה קורה כשהפסיכולוג בעצמו סובל ממחלת נפש? (הארץ, 10/03/2011)

הלפרין, ע' ואבניר, י'. (2016). עובדות סוציאליות שעברו משבר נפשי עמוק: בחירה, החלמה והתמודדות בתוך המקצוע. חברה ורווחה. לו,3-4,409-437.

 

על צרכנים נותני שירות מאתר יוזמה

הדוא"ל של מרים למי שמעוניין להיות עמה בקשר: miriamgold1@gmail.com

קטעי הפתיחה והסיום:

Super Friendly, Kevin MacLeod (incompetech.com) Licensed under Creative Commons: By Attribution 3.0 http://creativecommons.org/licenses/by/3.0
האזן לפודקאסט
משך: 37:46 גודל: 69.14 MB פורסם: Tue, 04 Apr 2017 20:59:46
 
דירוגאין
תגובות:   אין
המלץ לחבר 
בית אלה – חלופה אשפוזית לנפגעות תקיפה מינית

בית אלה – חלופה אשפוזית לנפגעות תקיפה מינית

Please fill alt

ראיון עם גב' מלי אורגד, מפקחת ארצית בתחום של נפגעות תקיפה מינית במשרד הרווחה בשירות נוער צעירים וצעירות (נוצץ), גב' יפעת בן-דוד, עו"ס ומנהלת בית אלה ורעות לכטר, עו"ס קלינית ומטפלת בבית על  "בית אלה" מסגרת החלופה האשפוזית לנפגעות תקיפה מינית.במסגרת הראיון, סקירת השירותים שמשרד הרווחה מציע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית והתמקדות בחלופה האשפוזית "בית אלה"

 

 

בית אלה– חלופה אשפוזית חוץ ביתית המכילה 12 נשים נפגעות תקיפה מינית החוות רגרסיה תוך כדי טיפול והצפה של הטראומה. המקום מקבל נשים הנמצאות במסגרת טיפול. המקום מופעל על ידי עמותת קשת. השהות במקום אורכת בין ימים ספורים לארבעה חודשים.

 

בית אלה בתקשורת:

אונס? לא שווה טיפול (המקום הכי חם בגיהנום 3/08/2016)

הוועדה סיירה ב"בית אלה", חלופה אשפוזית ראשונה מסוגה בארץ לנפגעות תקיפה מינית (הועדה לקידום מעמד האישה, אתר הכנסת )14/02/2016

מרחב נשי לטיפול: נשים שסובלות טראומה מתקיפה מינית קיבלו אלטרנטיבה לאשפוז (הארץ 31/12/2015)

 

שרותי משרד הרווחה לתחום פגיעה מינית

א. שרותי ילד ונוער – נותן מענה לנפגעי תקיפה מינית עד גיל 18 (לא מעניין הראיון הנוכחי)

ב. שרות צעירים וצעירות (נוצץ) – אחראי על הנפגעים והנפגעות מגיל 18 ומעלה. במסגרת השירותים המוצעים:

  • קווי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
    • קו סיוע לנשים 1202
    • קו סיוע לגברים 1203
  • 5 מרכזי סיוע אזוריים לאבחון וטיפול נפגעי תקיפה מינית
  • יחידות טיפול ברשויות המקומיות
    • קרית שמונה – טל 04-6817665
    • נצרת – טל' 04-6566813
    • טבריה – טל' 050-5702359
    • חיפה – טל' 04-8641262
    • כרמיאל – טל' 04-9088123
    • פרדס חנה כרכור – טל' 04-6278723
    • נתניה – טל' 09-8648718
    • כפר סבא – טל' 09-7620806
    • רעננה – טל' 09-7492291
    • בת ים – טל' 057-7347066
    • בני ברק – טל' 03-6716026
    • רמלה – טל' 08-9771675
    • לוד – טל' 08-9279035
    • בית שמש – טל' 052-8355044
    • גוש עציון – טל' 052-8313666
    • אשדוד – טל' 08-8519128
    • אילת – טלק 08-6367891
  • מרכזים רב-תחומיים לתעסוקה (שיקום תעסוקתי, אישי וחברתי)
    • חיפה
    • ראשון לציון
    • באר שבע
  • מרכזי יום (חלק מהמרכז הרב-תחומי)
    • חיפה
    • ראשון לציון
  • דירת מעבר
    • ראשון לציון (מסגרת לצעירות, רווקות)
  • בית אמיתי המופעל על ידי עמותת על"ם (מסגרת בקהילה המיועד לצעירות הנפגשות שם מספר פעמים בשבוע)
  • בית אלה (חלופה אשפוזית לנפגעות תקיפה מינית)
  • הוסטל שיקומי ארוך טווח (בתכנון)

 

אתרים חיוניים בתחום הפגיעה המינית

איגוד ומרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

אתר משרד הרווחה

אתר השירות לנוער צעירים וצעירות

מסגרות הטיפול באתר בטיפולנט

מכירים אתר חשוב נוסף? אנא פנו אלינו ונוסיף

 

ראיונות קודמים בתחום התמודדות עם פגיעה מינית בתוכנית "שיחות בבריאות הנפש"

קטעי הפתיחה והסיום:

Super Friendly, Kevin MacLeod (incompetech.com) Licensed under Creative Commons: By Attribution 3.0 http://creativecommons.org/licenses/by/3.0/


האזן לפודקאסט
משך: 37:56 גודל: 69.45 MB פורסם: Mon, 27 Feb 2017 23:19:00
 
דירוגאין
תגובות:   אין
המלץ לחבר 
עמוד הבית | אודות | עזרה | צרו קשר | תנאי שימוש באתר | דווח על תוכן פוגע | דווח על תקלה בפודקאסט | שונות